היום מתארחת אצלנו בתכנית אסתי לסיצין, האישה והצחוק 🙂
אחרי שתקראו את הראיון שלה, תודו גם אתן שלא הכל מתחיל ונגמר בחיוכים..
תהנו!
אז מי את אסתי לסיצין? או אולי: איך תבחרי להציג את עצמך?
נעים מאוד, אסתי ליסיצין, שחקנית מאלתרת ויוצרת.
אילתורים זאת אהבה גדולה שלי, אותה גיליתי במקרה לפני קרוב לעשר שנים בקורס יוגה צחוק בו למדתי. משום מה, המנחה החליטה לתת שיעור בונוס באימפרוביזציה, ואני נשביתי בקסם, או כמו שאני אוהבת לומר: זה חדר אלי כמו חיידק, שהפך לאובססיה ענקית, ומאז זה כרוני. אני נושמת אילתור, מתפרנסת מאילתור, יוצרת אילתור, ומשחקת עם עצמי משחקי אלתור בלילה כשאני לא נרדמת…
ובנימה רצינית, מנהלת מזה שמונה שנים את קבוצת אלתור ברגע -שבע שחקניות ומוזיקאית שמופיעות, מאלתרות, ומשתדלת להצחיק ולשמח נשים בישראל.
כמובן שעל הבמה הגבולות תמיד מתרחבים, ובמקביל לעשיה באילתור יש עשיה בתחומים נוספים. היצירה לא נחה, ברוך השם, אלא להיפך. יכולה לומר שאני סובלת מריבוי חלומות לא מטופל. מכירות תרופה מתאימה?
בשלב זה של חיי, אני עסוקה בהרצה של הצגה חדשה על הפרעות קשב שיצאה ממש טרם הקורונה, ואז נדחקה אל המחסן להפוגה בלתי נודעת, כמו כל העולם. ברוך השם, הבמות נפתחו ונקווה שלא ייסגרו שוב. החזון שלי הוא להגיע איתה לחדרי מורות, מתנ"סים, ימי עיון, כנסים מקצועיים וערבי נשים וקהילה (הצגה שפונה לאמהות ומורות).
תחום נוסף שמרתק אותי בשנה האחרונה הוא הספוקן וורד. שנת הקורונה, בה ישבתי בבית מבלי קהל, גרמה לדפים ולמחשב (וגם קצת למרחבים הקוליים) להיות המקום שלי. כתבתי הרבה ופתחתי בליבי מקום גדול למילים שתמיד אהבתי. הספוקן וורד משלב את המילה הכתובה עם ההגשה על הבמה, ובעז"ה אני צופה לו עתיד חדש ומרגש על הבמה החרדית. בשלב זה, שייכת להרכב ספוקן, שמעלה אחת לחודש ערב ספוקן קהילתי. יחד איתי בהרכב שרהלה גרוס, שחקנית, כותבת מוכשרת וחברה, ומלווה אותנו האיגוד החרדי לתרבות ואמנות שנותן גב ומסגרת ליוזמה הזו. קהילת הספוקניסטיות החרדית מתפתחת, והיצירה הנובעת הזו מרגשת ומרימה לכולנו כנפיים בנפש. מוזמנות!
מרגשת! מרגישים את החיבור הפנימי שלך לכל זה.. מתי ואיך התחיל הכל?
אני אמא לשישה, מתגוררת בבית שמש, מכירה המון כבישים בארץ, שמות של יישובים וערים, אליהם אני מגיעה באמצעות האהבה הגדולה שלי: הקהל והבמה זהו תענוג שהתמכרתי אליו, אם כי תמיד אהבתי אותו. אם כילדה קטנה (ההצגות של בקי שכטר.. מי זוכרת? הייתי יושבת בפה פעור וכמהה יום אחד לעמוד שם איתן או במקומן על הבמה), ואם כבת סמינר שפנתה להיות מורה, כי היא בעצם רצתה קהל (דבר שהבנתי רק אחרי הרבה שנים..) למען האמת, כששואלים אותי: איך הגעת לזה? איך הגעת? וממתינים לסיפור הירואי, אני פתאום קצת מתביישת לספר את הסיפור הפשוט שלי. ערב נשים אחד בו השתתפתי, ובדרכי הביתה עמדתי מתחת לפנס הרחוב ואמרתי לעצמי: נראה לי שהייתי עושה את זה טוב יותר. זו היתה מין תחושה פשוטה, אבל מניעה לפעולה והיא הביאה אותי לחפש פרקטית עם מה בדיוק לעלות על במה.. מפה לשם התגלגלתי לסדנאות צחוק, איתן התחלתי, מתוך הבנה שהן חדשניות ועשויות לייצר ענין, ובהמשך אימפרוביזציה, ועוד..
אני מודה להשם בכל יום על הדרך המופלאה שהוא האיר לי באותו הערב, ועל כל הדברים הקטנים והגדולים שהוא מאיר לי בכל יום בצמתים. ויש צמתים..
איך ואיפה את לומדת, אסתי? ממשיכה להתמקצע?
תיאטרון ואימפרוביזציה למדתי בבית ספר למשחק אספקלריא במשך שלוש שנים. מעבר לזה, אני משתדלת לקחת השתלמויות וקורסים קצרים יותר, במגוון תחומי במה, כדי לא לדרוך במקום. מנסה תמיד להיות טובה יותר מהאירוע של אתמול ומהאני של הבוקר..
גם בקבוצת האילתור, מעבר לישיבות ולחזרות שבהן אנחנו מרעננות ומשייפות דרכי עבודה וחידושים, אני מקפידה בכל תקופה לקיים יום השתלמות מקצועי עם מנחה מיוחדת שאני מביאה מבחוץ. זה אמנם עולה לי לא מעט, ולפעמים קצת מתסכל לחשוב שהיינו יכולות ללמוד אצלה בבית הספר בו היא מעבירה שיעורים, ושכר הלימוד זול בהרבה מלהזמין אותה פרטי. אבל כמובן שאלו מקומות שלא נלך אליהם, הם לא לרוחנו, והמחיר הכספי הוא מחויב המציאות. התמקצעות היא בעיני חובה, וגם השקעה משתלמת. כי אם את טובה בתחומך- אז הקהל נהנה יותר, מזמין אותך יותר, והגלגל ממשיך להסתובב.. אז אם ראיתן אותנו במופע, ועבר מאז זמן, מוזמנות לנסות שווה, נפתיע אתכן!
משהו שתרצי לומר כאן לחברות, רכזות התרבות והקהילה הרבות? נצלי את הבמה..
יש משהו מאוד ייחודי בהופעה בפני קהל מתנ"סי, ואני אוהבת אותו. הקהל לא צפוי ובדרך כלל אינו בעל מאפיין ספציפי מחבר אותו יחד. קהל פתוח ואטרוגני. מצידי כשחקנית, זו חידה. מי הקהל שיגיע הפעם? יותר נשים? יותר מבוגר? יותר צעירות? יש השפעה לסגנון ורוח הקהל, וכשהוא לא צפוי, יש ענין מיוחד.. יש גם צורך בגמישות רבה יותר ובהבנה של ניואנסים שקשה לדייק מראש, אבל זה חלק מהכיף 🙂 כאישה מופרעת קשב, שגם ככה אוהבת לעבור מדבר לדבר במהירות, הרי שזה מצע מעולה ליום עבודה נהדר!
משהו קטן אם כי טורדני שהייתי שמחה להעלות על במה נכבדה זו, הוא ענין התשלומים. קשה עד בלתי אפשרי לקבל תשלום בשוטף פלוס תחכי לנו בסיבוב, ואם לא תפני- כנראה שגם נשכח לשלם.. אמנם לא כולם כאלו, אבל התופעה די שכיחה לצערי. ועבורי כאמנית שמתפרנסת מהשירות אותו אני נותנת, הוא לא קל לעיכול.. אז מה שנדרש בגלל צורת העבודה והנהלים שלא ניתן לשנות אותם- דיינו. נא קחנה אחריות על כל החסבת העודפת..
אז אחרי שטפלנו בנושא הכסף, תרצי לטפל גם בעניינים מהותיים יותר?
אם אתן מאפשרות, למה לא?
אשמח לשתף אתכן במחשבה שלי על כך שמרחב התרבות החרדי ראוי שתהיינה בו יותר יצירות מקוריות שמכבדות אותנו כקהילה, שנוגעות באמת ומביאות איתן ערך מוסף פנימי. מרגישה שהרבה מהדברים שעולים על במה מתחבאים מאחורי נצנצים, קלישאות, ותוכן לא מספיק מסודר או מובהק. מסכימות? במה היא דרך נפלאה לגעת בפנים, להציע שינוי בחשיבה, או להעניק חוויה משחררת, חזקה ואחרת. אני מאמינה שאנחנו כחברה וכמרחב אמנותי יוצר, כבר בדרך לשם. אבל זה קורה לאט, ואני מזמינה אתכן להיות שותפות לתהליך ולזירוז שלו. יש לכן כח כרכזות שבוחרות תכנים ומופעים עבור הקהל שלכן. אם כולנו יחד נפתח את הניצנים הללו שהחלו לפרוח, נמצא פה גינה מופלאה מהר יותר.
תודה, אסתי. היית מעניינת והבאת לנו פיסה אמיתית משלך לכאן.
משהו שתרצי להוסיף לפני שנסיים?
כן, בוודאי! מילה טובה והרבה הערכה לכולכן! לכל הרכזות שהמציאו את עצמן מחדש בשנה האחרונה והמוזרה הזו..
אני עצמי הסתובבתי לא מעט במרחבים הקוליים כנותנת תוכן, ומאידך קיבלתי חוברות פעילות לילדים שבבית, ילדים שישבו בעצמם על המערכות הללו כדי להעביר את הזמן… חזיתי בפלא הזה שקוראים לו אילתור ולא ברגע, אלא במשך למעלה משנה מאתגרת וחסרת וודאות. זה מופלא ומרגש וראוי להערכה גדולה!
אישה נחמדה שפגשתי במהלך הקורונה, אמרה לי: קחי בחשבון שהעולם כולו למד לאלתר, וכנראה שתהפכי למיותרת, אולי אפילו סיימת את תפקידך בעולם..
אבל הנה, העולם ברוך השם חזר קצת לסידרו, ונקווה שהוא לא נסוג בחזרה לסגרים אפלים, ואני חוזרת לאלתר על הבמות שלכן.
תודה ולהתראות!
