שלום לכולן,
חמישי אמנותי כבר כאן, הזדמנות לעצור לרגע את שטף העבודה וההיערכות לקיץ,  ולהכיר לעומק את לירן ברוש, שחקנית ומנהלת קבוצת הפלייבק פואנטה.

לירן, ספרי לנו מאיפה באת ומה את עושה.
שלום לכן, שמחה ממש לפגוש אתכן שלא על הבמה, לשיחה קצת יותר מעמיקה.
אז שמי לירן ברוש 🙂 חזרתי בתשובה בגיל 20, לפני 23 שנה, בסוף שירותי הצבאי.
כל חיי עסקתי במשחק -בתיאטרון באיזור מגוריי-הרצליה ורעננה, ובגיל 20 עברתי לירושלים למדרשה ללימודי יהדות "נתיב בינה" וזכיתי לגור שם שנתיים. לאחר מכן התחתנתי ב"ה ולמדתי הוראה לגיל הרך. לאחר שעבדתי כגננת 5 שנים, הבנתי שכל מה שאני רוצה זה "לחזור לבמה"… 
ואכן כך היה. חיפשתי מקום שבו אוכל ללמוד תיאטרון פלייבק בצורה מקצועית, כי הבנתי שהשליחות שלי בתור שחקנית הוא להביא משהו חדש לציבור הנשים החרדי ונמשכתי מאוד לתחום הטיפולי.  

אז הפלייבק הוא משחק או טיפול או גם וגם?
הפלייבק משלב את שניהם, גם את המשחק וגם את הטיפול. הוא התחיל מתחום הפסיכודרמה בארה"ב לפני כ60 שנה, כשהמשמעות שלו היא פליי=לשחק,  בק=בחזרה:  קבוצת שחקניות משקפת סיפור אישי שעולה מתוך הקהל. ואכן למדתי שנתיים אצל רבקה ויטריאל בבי"ס "מאהל" בירושלים שהיה קיים באותה תקופה, ובסיעתא דשמיא גדולה הצלחתי 'להחדיר' תחום חדש למגזר החרדי, תחום האלתור והפלייבק, שעד לפני 10 שנים בכלל לא היה מוכר.
הקמתי את קבוצת הפלייבק הנשית החרדית הראשונה-"פואנטה" ומאז אנחנו מופיעות בהצלחה רבה ב"ה בכל רחבי הארץ. בעיקר לחרדיות, אך גם לנשים מכל המגזרים, בארגוני קירוב כמו חב"ד ונפש יהודי, ומול צוותי עובדות בכל הארץ.

נשמע כמו עיסוק מנצח שמשלב בו כל מה שחשוב! 
בהחלט כך. הרבה הופעות 'צרובות בזכרוני', אך את ההופעות שיש בהן קידוש השם גדול, אני זוכרת במיוחד. להופיע מול נשים שאינן שומרות תורה ומצוות ולשקף להן את הסיפורים שלהן בצורה עמוקה וסוחפת, ולחבר לזה גם את ההשגחה הפרטית, זו חוויה עצומה.
זכינו להופיע בפסטיבל הפלייבק הארצי בתל אביב במשך שנתיים. זה קרה כשנתנו לנו הזדמנות להופיע בפני נשים בלבד, שגם זה נס בפני עצמו.. ראשת איגוד הפלייבק בארץ קבעה בנחרצות (לאחר שבכתה במשך כל המופע…) שאנחנו הקבוצה הנשית הטובה ביותר שקיימת כרגע בארץ. מרגש.
ב- 9 השנים האחרונות זכיתי ללמד אלתור ופלייבק נשים ונערות ואפשר לראות כיצד הן עוברות תהליך משמעותי בקורס ועומק ריגשי שהן לא הכירו בעבר. זכות גדולה עבורי!

את מופיעה מול קהלים סמינריים, או גם בקבוצות קהילתיות במסגרת מתנ"ס ומחלקת תרבות?
הקבוצה שלי, פואנטה, מופיעה כמעט בכל מקום בארץ. סמינר, מתנ"ס, וועד עובדים, הכל בכל מכל כל.. לפלייבק אין גבולות וכולם מתחברים אליו. אבל אם שאלתם על מתנ"סים ורשויות מקומיות, בכל זאת אנצל את הבמה החשובה הזו כדי להגיד שדי מאתגר לעבוד איתכן 🙂
אני מרגישה פעמים רבות שהענין שמעסיק רכזות הוא המחיר, בלי שישנה התייחסות לאיכות ולמקצועיות של המופע. גם צורת התשלום לא פשוטה, שוטף 60 או 90 או מי יודע מתי..

לירן, לפני שנסיים כאן, את כשחקנית ומובילת קבוצה, ומורה במסגרות המקצועיות, רואה את מרחב האמנות והתרבות החרדי על כל צדדיו. מה את חושבת על ההתפתחות שלו בשנים האחרונות?
שאלה מורכבת נתתן לי לסיום 🙂
אגיד לכן בכנות מה דעתי בענין. 
מכיוון ש"צצות" בכל שני וחמישי עוד ועוד נערות ונשים שלומדות משחק, או אפילו כאלו שלא למדו כלל ורק ביימו בעברן מסיבת גמר כלשהי וכבר קוראות לעצמן "שחקניות" או "מפיקות", יש לנו כחברה בעיה של חוסר מקצועיות. בגלל שה"מתחילות" לוקחות גם מחירים מצחיקים, והרבה גופים מעדיפים את המחירים הזולים ולא את איכות המופע, יוצא שחוסר המקצועיות "יוצא החוצה" ומקבל במה, והאיכותיות לעיתים נדחפות לשוליים. הלוואי והתהליכים שמתרחשים מעל ומתחת לפני השטח יובילו גם להתמקצעות של כל המרחב הזה.

טובבב.. כמובן שגם אנחנו מצטרפות לתקווה. חלום שלך שתרצי לספר עליו, ובו נסיים?
החלום שלי די גדול, אבל מי אמר שאי אפשר לחלום בגדול? אני רוצה מאוד להקים את התיאטרון החרדי הראשון. יהיו שם מופעים ערב-ערב לקהל הרחב (מכל הז'אנרים-תיאטרון, מוזיקה, מחול ועוד.)
מגיע לנו, לא?
כשאזכה בלוטו בקרוב בע"ה, אקים אחד כזה והוא גם יהיה מפואר :))
מאחלת לכן, רכזות יקרות, שתמשכנה בשליחות הקודש שלכן, 
ולכל אישה ואישה למלא את תפקידה ושליחותה בעולם הזה בצורה הטובה והמקסימלית ביותר, מתוך שמחה אמיתית ובריאות הגוף והנפש!