ריקי גלבשטיין, מנהלת מתנ"ס מעלה אשדוד על חירום על קהילה ועל עבודה מתוך תחושת שליחות: 

זר לא יבין……

אזעקה בודדת מספיקה להפר איזונים! שגרה שמופרת באחת כוללת פחד/ חרדה/ מצוקה/ לחץ אישי/ לחץ משפחתי/ פלט חוזר של זעזוע מהרוג או פצוע מוכרים מסבבים קודמים/ ערעור החוסן שהתאחה (?)/ (מחק את המיותר/ הוסף את החסר…)ימים לא פשוטים עוברים על תושבי הדרום.דרום שמתמרכז עם השנים….

זוכרות שפעם שדרות הייתה אי שם?

נדנו בראשינו להשתתפות בכאבם. ניסינו להיות אמפתיים מרחוק מאוד… והסתובבנו בסוג של תחושה "אני את נפשי…." (לא, לא כולם….) והיום אשקלון ואשדוד הם כבר חלק מהעוטף שמקלף מאיתנו, מילדינו ומקשישינו את שלוות השגרה ומאיים עלינו בחלקים גלויים ונסתרים גם אם אנו מכחישים, מנוסים ובעלי אמונה….. כמנהלת מרכז קהילתי בחרום שנמצא בחזית העורף,  הדבר דורש שבעתיים. אחריות מבית ומחוץ.אחריות לבני המשפחה… ומתוקף התפקיד דאגה וסיוע לקהילה שמתמודדת עם ימים, שעות וסיטואציות מלחיצות: הבעל יצא לקניות, הילד לא חזר מהתפילה, הילדה לא יוצאת מהממ"ד, חלון הממ"ד לא נסגר, הילד מקיא, לא אוכל, ושוב אזעקה ויוצאים למדרגות באישון ליל…..

ואז מגיע בוקר נוסף, ברחובות שקט מוזר שמופר רק מאזעקות, הדי ירוטים, פיצוצים ומטוסי קרב ואיתם הצפייה שהמרכז הקהילתי ייתן מענה לתעסוקה והפגה לילדים וגם למבוגרים. צוות מתנ"'ס מעלה מתורגל (לא מורגל!) בפעילויות במצב חירום, במצב זה החברה העירונית לתרבות הפנאי באשדוד הופכת לחמ"ל קהילה ולא רק… הצוות עם מתנדבים הדביקו פליירים בכל כניסות הבנינים עם הוראות מיגון ובקשה לא לסגור את דלתות הלובי. הדבקת הוראות בטיחות בכל בתי הכנסת. וגם כמובן פעילויות הפגה.

אצלינו במעלה לכל אחת ואחד בצוות יש תפקיד ותחום בו הם שמים את כל ליבם. החל מגיל הרך ועד נשים וגמלאיות… 

אז מה היה לנו עד כה?

פעילויות במקלטים עם מלכה שידלובסקי, שרה זילברברג, מנוחה פוקס והיום ר' שרגי יגיע אלינו למקלטים. הפרויקט לא פשוט להפעלה כי רב (לא נעים לכתוב שכל….) המקלטים הוסבו לעסקים. ובעלי העסקים פותחים באדיבות את הדלתות ומפנים הצידה את תכולתם וכך אנו מגיעים למס' שעות של חוויה. בנוסף עשרות תיקי הפעלה מופצים בבנינים וגם תיקי משחקים, מעידן הקורונה, חזרו לפעולה יותר מהר ממה שחשבנו… חייבת לציין את הזמישות (Agility) המופלאה והיעילה שגילו פרויקט תרבות לפריפריה- פמי פרימיום, מהיום למחר, דרך השעות הקטנות של הלילה, בם הורצו בזה אחר זה אשורים ל 7-9 מופעים רק באשדוד החרדית…. הפעילות מתפרסמת מפה לאוזן . קבלנו הוראה לא לפרסם מקומות פעילות בכדי למנוע התניידות של תושבים.

התחושה לא ממש נוחה שאין הזדמנות שווה לכל התושבים, כי ישנם אזורים חדשים עם מיגונים בבתים ללא מרחב ציבורי מוגן. אבל זו תקופה שאנו צריכים לדעת שכל מה שאנו עושים צריך משנה אחריות וזהירות. וזה המקסימום בנתונים הקיימים…

זו גם תקופה נפלאה שתושבים מגלים אכפתיות וחשיבה על האחר למרות שעסוקים בשמירה על ה"קן". ברב הבנינים יש את "זו" שאכפת לה ומאמצת חשיבה חברתית על האחר ומחלקת את תכולת התיקים בצורה הוגנת. יש את "זה" שפינה את המשרד שלו במקלט והזמין ילדי שכנים לפעילות ועוד אחת שדחסה את כל הגרביים לפינה או פתחה את הסטודיו המאובזר שלה לטובת הילדים….

אנקדוטה: 

הסיכום והתיאום עם שרה זילברברג ארך יותר משעה כי 3 אזעקות קטעו לנו את השיחה… לבסוף אני מהממ"ד והיא מחדר המדרגות סגרנו אירועים לילדות במקלטים…..

ולסיום: פעם פעם לפני המון שנים… כשהתחלתי את הקריירה שלי ככראוגרפית במסיבות בית ספריות, הגיעה אלי אשה ואמרה לי שהריקוד זה הקוסמטיקה של הארוע, נעים לעין, רך ואסתטי… המשפט שלה חימם אז את ליבי (הייתי בת 16…) אבל מידי פעם אני נזכרת בו, אוהבת אותו אך גם מתנגדת לו…. כי בעיניי התרבות זה לא רק קוסמטיקה זה הלב!!

וחייבת ממש חייבת להודות לכל המעטפת שבלעדיה שום דבר לא היה קורה: 

המעטפת הממשלתית: 

משרד התרבות ופמי פרימיום, גלית והבה שאשו, אורית כהן דה קסטרו.

משרד החינוך -על תיקי הפעלה מותאמים למגזר החרדי.

המעטפת העירונית:

ד"ר יחיאל לסרי, מר גבי כנפו,  הרב יחיאל וינגרטן, מר אורן טואיל 

והמעטפת המתנ"סית:

חיה הרשברג, שירה ניסן, שרה וילר, ציפי ברנשטיין ואורה קטן.

אבות הבית שאין אצלם המושג לא:

פנחס פעייר וערן חנוקר

אסיים בתפילה לבורא עולם: "שמור נא על ילדינו ועלינו.. שמור ואל תעזוב…"