הקורונה תפסה אותנו, מובילי התרבות החרדית ברחבי הארץ, רגע אחרי פורים או אולי בעצם רגע לפני פסח.

פחות משנה איך תבחרו להסתכל על זה, והאם היינו עסוקים בסגירה של אירועי פורים מוצלחים ועמוסים במיוחד, או בתכנון אחרון של פעילות עשירה לקראת חג הפסח. עם עובדה אחת וודאי תסכימו כולכם: המרחב הבטוח, הברור, המוכר והיציב שבו אנו פועלים, נעלם בבת אחת, ואת מקומו החליף בלבול גדול וחוסר וודאות לגבי הדרך בה עלינו לפעול, אם בכלל.

עולם התרבות היה אחד הראשונים להיפגע ולקפוא על שמריו. אולי אינכם זוכרים כבר, אבל אחת ההגבלות הראשונות של עידן הקורונה, היתה זו שעסקה באירועים והתקהלויות. תחילה נאסרו אירועים של 5000 איש, ומהר מאוד נאסרה גם התקהלות תרבותית של קהלים מצומצמים יותר.

רבים מאיתנו, ואולי בעצם ממש כולנו, הרגילים לעסוק בהפקה של מופעים, הצגות ואירועי תוכן נוספים לקהילות שלנו, מצאנו עצמנו בסיטואציה בה הערוצים כולם חסומים.

ומה קורה כשהכל חסום?

מסתבר שנפתחים ערוצים חדשים.

כשיש רצון עז לפעול, להביא פנאי איכותי לקהילה ולייצר מרחב תרבותי מאחד, אזי נוצרים מיזמים מיוחדים במינם. כאלו שלפעמים מדויקים יותר למטרות הבסיסיות שלנו, שרואים את הקהילה ונותנים לה מענה, גם אם לא על במה ובתוך אולם מוכר וידוע.

מרתק לעקוב אחר הפעילות הענפה שהתרחשה במהלך הקורונה. תודה לכם, מובילי ומובילות תרבות וקהילה, ששתפתם אותנו, שחשבתם יחד, שיצרתם מרחב חלופי שאפשר ללמוד ממנו הרבה מאוד על התפקידים שאנו ממלאים בשיגרה כמו בחירום, על הקהילות אותן אנו משרתים, ועל היכולת לייצר תרבות באמצעים ובפלטפורמות שלא ידענו לנצל עד כה.

סקירה של הפעילות המגוונת ברחבי הארץ, מחדדת לנו כמה תובנות מרכזיות שכדאי לתת עליהן את הדעת:

יצירתיות היא שם המשחק

מסתבר, שהרשויות הגדולות והמובילות בשיגרה, הן לאו דווקא אלו שהובילו בקורונה.

יכול להיות שהתקופה המאתגרת הזו, דורשת משאבים קצת (או הרבה) אחרים, חשיבה יצירתית וממוקדת יותר, ויכולת לפעול בגמישות מחשבתית וביצועית.

לא כולם מסוגלים לזה.

צל"ש למי שעשה את זה בגדול.

פחות זה יותר?

אם בשיגרה אנחנו מורגלים למדוד הצלחה במספרים ובכמויות, אז הקורונה לימדה אותנו להתיחס יותר למהות, ופחות לכמות.

הפעילות בתקופה הזו היתה חיבת להיות ממוקדת יותר, והיכולת שלה לתת מענה רחב נפגע משמעותית.

המענים שנולדו תוך כדי הקורונה, הם כאלו הפונים לקבל קטן יותר, היחסיות בין הוצאה פר תושב גדלה משמעותית. 

זו הזדמנות מענינת לבחון את הסוגיה הזו, גם לימים רגילים. האם מדד ההצלחה שלנו הוא אירוע עמוס באנשים, שעומדים זה על זה ונאבקים על פיסת כסא ואויר? איך אנחנו, וגם הקהילה שלנו, מודדים את עצמנו ומה הם הפרמטרים החשובים שיש לקחת בחשבון בתכנון הפעילות התרבותית שלנו.

מחירי קורונה

ההתנהלות הכספית של ימי הקורונה עשויה ללמד אותנו לא מעט על התפיסה של הספקים והאמנים ועל החיבור הפנימי והמהותי שלהם אל התפקיד אותו הם ממלאים.

בימי המשבר האלו, כולנו, או לפחות רובנו, התמודדנו עם צורך לייצר פעילות מתוך מיעוט תקציב. בנוסף, העובדה שכל פעולה שירתה בו זמנית כמות קטנה יותר של קהל, הצריכה גם היא תכנון כלכלי שונה.

והאמנים והספקים?

היו מי שהרגישו שנכון להם להגמיש את העלויות ולבחון את הדברים מתוך מחויבות קהילתית (מגיע להם שנזכור להם חסד על כך ונהיה שם איתם ביום שאחרי!)

היה מרגש לראות אקטים של התחשבות, של לבוא לקראת ולפעמים אפילו של התנדבות מלאה למען הקהילה.

ואם כבר מדברים על התנדבות, אי אפשר שלא להרים על נס את כל אותם, ובעיקר אותן, מנהלים ומנהלות, רכזים ורכזות, שבכורח הנסיבות הוצאו לחל"ת, ועל אף ולמרות זאת, המשיכו להחזיק את התפקיד שלהם ולעבוד קשה כדי לייצר מענים תרבותיים לקהילה.

אנחנו גאים בכם!