אמנות יהודית בשיאה: מחשבות עם סיום הש"ס

אמנות יהודית בשיאה: מחשבות עם סיום הש"ס

סיומי הש"ס היו ועודם פסטיבל מרהיב של תורה. ערך שקיבל צורה ויזואלית, אמנותית ומדויקת, עם נוכחות מלאה של גדולי הדור והיענות מרשימה של הקהל. בכל פעם היה נראה שהנה, הגענו לשיא, ואז פורסם הסיום המרכזי, ואחריו הסיום המרכזי המרכזי ואחריו סיום מרכזי אחר שעולה על הכל… 

אז רגע לפני שסדרת האירועים המרגשת הזו תגיע אל קיצה, קצת מחשבות סביב הפן האמנותי שלהם.

מקהלות עם עשרות משתתפים, תזמורות מרובות כלים, עיבודים מורכבים, תוכן משובח על המסכים ושיא אמנותי מובהק ל'יענקלה הכונס' בתסריט מלא רגש וזהות מצוחצחת, בוהקת ומלאת ענווה. 

'יענקלה הכונס' הוא הזדמנות עבורנו לזכור ולומר שהנה, אפשר! אפשר ליצור אמנות שנוגעת עמוק ושייכת לנו, לעולם התרבותי שלנו, לזה המבסס ומטפל בזהות שלנו כקהילה וכחברה. אפשר להשתמש נכון בכלים האמנותיים העומדים לרשותינו כך שישרתו את המטרה, שיתנו לה ביטוי עוצמתי וחזק ומטלטל. (והפעם לא רק כסופרלטיב פרסומי) 

ברמת הטקסטים והסיפור, 'יענקלה הכונס' מצליח לעסוק בעשר דקות את השאלות הבוערות ביותר. לדבר את הקונפלינקט והמורכבות ממקום של כבוד ותורה.  

זו בלדה שיש בה יידיש ועברית, ישן וחדש, וחריזה במידה הנכונה. השחקנים עושים עבודה מצוינת, שטיינמץ מלא רגש כהרגלו, זויות הצילום מדויקות וגם העובדה שישנה התאמה בין התלבושות והתפאורה לרוח הימים והתקופה, אינה ברורה מאליה במחוזותינו.

אז למה לא ליצור עוד מהטוב הזה? 

אנחנו בשלים וכשירים להיות מסוגלים ליצור תרבות עצמאית פורחת ומוכרת, לא מתנצלת ולא מתורגמת. 

מגיעה לנו עוד אמנות כזו, חדה מתמסרת ומדוייקת שמעשירה את עולמות התוכן שלנו ומלאה בהשראה. 

הגיע הזמן שהאמנות הזו תהיה נוכחת יותר על הבמה וגם תקבל הכרה. המקהלות המצוינות ששמענו שם, זקוקות לבית קבע. ולמדיה המצולמת, תסכימו איתי שמגיעה לה במה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט